חבר טוב החליט ביום בהיר אחד שהוא מנתק את הסלולרי שלו. כולנו תהינו מדוע ועד היום מתקשים להשיג אותו באופן מיידי כפי שהתרגלנו במשך שנים. הנה פוסט אורח של ניבי המסביר למה לעזאזל הוא עשה זאת, כשתסיימו אתם תבינו, תזדהו ואולי כמה מכם אפילו יעשו את אותו הדבר.
ניבי:
הכל התחיל אי שם ב-1986 כשפלאפון התחילו לשווק פלאפונים ולספק שירות סלולרי, איך נאמר, מעאפן בלשון המעטה. 14 שנים לאחר מכן, בתור נער מתבגר, מפגר, שעובד במקדונלדס (טפו) ויש לו כסף לפוצץ על שטויות שהוא לא צריך, הלכתי וקניתי פלאפון במסלול "טוק טו מי בייבי גיב מי יור מאני אנד בנד אובר סו איי קן פאק יו" בסלקום הסגולים האלה.
התאהבתי מיד בקסם של המכשיר המאפשר לי לזיין את השכל למי שאני רוצה, מתי שאני, וכמה שאני רוצה. נשביתי מיד בקסם הסנייק וההודעות ב2 לפנות בוקר למספרים שקיבלתי לפני רגע בדיוק באיזה צ'ט מפוקפק, העונג בכל פעם שסיננתי עוד חבר מטריד והפעימות לב בכל פעם שראיתי מספר חסוי. בכל פעם שטענתי את כרטיס ה"טוק טו מי בייבי גיב מי יור מאני אנד בנד אובר סו איי קן פאק יו" בעוד כמה שקלים על חשבון החסכונות העתידיים שאצטרך בדיעבד, גמרתי אומר לשחוט את הקרדיט בשיחות לא קשורות ומיותרות והודעות שעולות יותר מדקת שיחה.
יש לציין שאני מימנתי לעצמי את הפלאפון הראשון וגם שילמתי את החשבון שלו שזה לא משהו שהרבה ילדודס יכולים להגיד. בצבא היה לי מ.ק. אז לא הייתי צריך פלאפון ובכל זאת עברתי במהלך השירות מסלקום לפלאפון, מפלאפון לסלקום ומסלקום לאורנג', מפלררט עם המוכרות בקניונים שתמיד איכזבו כי הדוכן הסתיר להן את התחת, אבל זה לא קשור לנושא.
אחרי הרבה התעסקויות עם הפלא הקטן הזה נפקחו עיניי יום אחד לעובדה שאני בעצם משלם על אוויר אותו אני שורף בשיחות עקרות, צועק לתוך מחשב קטן שיש מצב שהוא מסרטן אחושרמוטה. כשדיברתי קצת בפלאפון שילמתי 150 שקל וכשדיברתי לא יותר מדי שילמתי 350 שקל וחישוב קל העלה שאני ועוד מיליוני מפגרים משלמים כל חודש בממוצע 300 שקל לחזירים הכחולים הסגולים והכתומים.
אלפי נציגים משקרים בסיטונאות כל יום לאלפי לקוחות מטומטמים שלא טורחים לבדוק את החוזה לעומק ולפעמים בודקים ובכל זאת הנציג מוצא דרך לדפוק אותם מאחורה עם תשלום על איזה שירות מופרך. אלפי אנשים בחובות מהסיבה הפשוטה שהם לא יכלו לסתום את הפה ולא זו בלבד אלא שהם גם מטומטמים (וגם אני הייתי כזה) מספיק להסכים לשלם כדי להרוויח את הזכות לתקשר עם אנשים אחרים. כשבראש אורנג' עומד "בודהיסט" עאלק שדרך חייו מטיפה לומר אמת תמיד ובכל זאת נציגי החברה שבבעלותו וסוכני השטח שלה משקרים חדשות לבקרים, שלא לדבר על הפרסום המטעה, זה אומר שהוא בודהיסט כשנוח לו ואיש עסקים כשנוח לבעלי המניות.
אני נפטרתי מהפלאפון שלי לפני חצי שנה בדיוק בשיחה של כמה דקות עם נציגת שירות מבוהלת שלא הבינה מה פתאום אני רוצה לוותר על האיבר הכי חשוב בגוף האדם, הפלאפון. היא דיקלמה לי טקסט מקורס נציגי שירות על הזמנים המודרניים ועל הצורך בתקשורת מיידית ואני אמרתי לה יופי עכשיו תנתקי לי את הפלאפון. היא הפנתה אותי למנהלת שירות שחזרה על אותו טקסט מילה במילה רק בקול סקסי יותר ואני אמרתי לה יופי אפשר לנתק? אז היא ניתקה ובא לציון גואל.
אני אדם חופשי היום. לא צריך לסנן אף מניאק, לא צריך לקבל הודעות ב2 לפנות בוקר מאיזה אקסית משועממת, לא חופר לאנשים ברכבת ומעל הכל, לא צריך לשלם קרוב ל4000 שקל בשנה על חשבון פלאפון. המקרים היחידים בהם אני יכול לחשוב על פלאפון כחיוני הם נגיד כשנתקעים עם האוטו, או כשצריכים להודיע שמאחרים. אבל היום כולם מצפים לזמינות ועדכונים על הדקה, משל היינו מעגלים חשמליים במחשב שחייבים לתקשר זה עם זה כל הזמן. אני אומר, וזה קצת נדוש, מה עשו לפני כן? הסתדרו.
מוצ"ש שמח ומקפיץ, עבדתי השבוע על עוד קטע מתוך האלבום החופשי שאני יוצר, כמו כל הקטעים שאני מעלה, הוא ניסיוני במטרה לשמוע תגובות דעות והערות (אם קיבלתם הארה מהמוסיקה שלי, עשיתי את עבודתי).
אז ללא שהות נוספת, הנה הוא פרוייקט מספר חמש: Project 5 by ShiK
אני חייב להודות, שכחתי את ירושלים בשנים האחרונות, אולי זה בגלל נושאי המגבעת שמציפים את העיר או תירוץ שיקרי כלשהו, אבל אתמול עשיתי חויה מתקנת וזו הודות למוזיקה. זו לא סתם מוזיקה, זו המוזיקה של אסף אבידן והמוז'וס שלו, ומופע (אותו אני מחשיב כמופע קירור) של רמי "הילד הנצחי" פורטיס.
אז מה היה לנו?
חניון. אסף צורח. ופורטיס מארח (נערות צעירות). היה גם די ג'י עלום שם (או שאני פשוט לא מכיר), שהחליטו לשלב כסוגר הערב באפטר פארטי, לא נשארתי בשטח כדי לברר עד כמה מוזיקת ההאוס המחרידה שלו מספיק אפטרית.
בכניסה ארוכה ובובות ראווה מוזרות, מוזיקה אפית ליוותה אותנו, כשהגענו ראינו את המוז'וס כבר חמים על הבמה קורעים ומפצחים, וזה רק השתפר משם! כמות אינסופית של אנשים נדחסו קרוב קרוב כדי להריח את אבקת הזיעה של אבידן. אחריו עלה פורטיס, שהחליט למוטט את החניון. יש לבחור יכולת מופלאה להניע אלפי אנשים מעלה ומטה בחיוך ממזרי ומטורף אחד. בין לבין ראש עיריית ירושלים עלה על הבמה לעשות פוזות לדור הבא. אני אישית תפסתי אותו מנסה להסתיר מהמצלמות את החצי ליטר בירה שהוא לגם צמוד לסטודנטים לבושי שחור ומגלגלי עשבים תיבוליים אקזוטיים ממש מול מאבטחי המשטרה שהקיפו אותו, אור ואהבה.
אגב, על אף שהמוזיקה הייתה בשיא איכות היצירה, זה רעיון נוראי להופיע בחניון תת קרקעי, כמות הריברב הייתה מוגזמת אפילו למופע רוק, מזל שהיה הרבה בירה!
ואני ראיתי כסף
שתי דקות ליד הבר הכו בי בחוזקה, הברמן מוזג בירה ואני שומע "צ'ה צ'ינג", את הברז הוא לא סוגר ופשוט מחליף לכוס אחרת, אני שומע "צ'ה צ'ינג צ'ה צ'ינג". עליה למפלס העליון של החניון, מבט מלמעלה על אלפי החולצות השחורות המקפצות ומעלי הקטורת, ואני רואה דולרים מקפצים ועושים "צ'ינג צ'ינג צ'ה צ'ינג".
יש משהו מאוד שליו ועמוק בלילה, כשאתה מחובר למוניטורים, אינפוזיות ושאר צינורות. הזמן מאבד חשיבות, הלילה ארוך מאי פעם, חוסר הנוחות מתחלף להשלמה ואי וודאות. המחשבות נעשות איטיות יותר, עמוקות יותר, וממוקדות יותר. פתאום החיים מקבלים תפנית ואתה מתעורר למציאות שונה.
בסוף השבוע האחרון עשיתי תאונת אופניים, מישהו שעמד בנתיב האופניים בתל אביב, הסיט את התיק צד שלו בדיוק בשניה שעברתי לידו. הוא פגע בכידון שלי, הסתחררתי ואיבדתי שליטה. האופניים לבסוף שכבו על המדרכה, כשהכידון אנכי ויציב, ואני כמו ציפור דרור, מתעופף מעל, היישר לתוך הכידון. הוא לא חדר פנימה, אבל הסב נזק לא קטן, שכלל דימום פנימי ונפיחות חסרת פרופורציה שכמוה לא ראיתי (וגם העוברים והשבים מסתבר).
פינו אותי לבית החולים באמבולנס, שם עברתי זריקות דקירות ושאר ירקות שלא ממש ארצה לדבר עליהם. שוחררתי אחרי מספר ימי אשפוז, אני צולע מעט, הולך לאט וסובל מכאבים קשים.
מלבד סיפורי זוועות, רציתי לשתף אתכם בתחושות, אומנם אושפזתי ימים ספורים והפציעה שלי יחסית קלה, אבל זה גרם לי לחשוב על כל אותם חולים כרוניים, סופניים ובעלי פגיעות קשות שסובלים בכל יום. תחושת הזדהות עוברת בכל גופי.
מעליות הגיהנום
דוגמה אחת קטנה וכמעט שאינה חשובה, אבל גרמה לי לחשוב - מעליות. בהמלצת הרופא והאחיות, נאמר לי להסתובב קצת בבית החולים כדי להזרים קצת דם בגוף. התהלכתי לי עם הלפטופ בתקווה למצוא רשת אלחוטית פתוחה, הגעתי ללובי, ניצבו מולי שש מעליות גדולות ומתוחכמות, כאלו שאתם בוחרים את הקומה עוד מחוץ למעלית ומופנים למעלית המתאימה. לחצתי על קומה רביעית כדי להגיע לבית הקפה שניצב מתחתי, הופניתי למעלית F בעוד שאני עומד ליד מעלית A. המרחק הוא כעשרה מטרים, ואני הולך בקצב שבלול. התחלתי לדדה לכיוון מעלית F , עוד לא עברתי חצי מרחק והמעלית התחילה להיפתח, התחלתי לעלות לקצב חשופית, אבל המעלית כבר נסגרה. לבסוף הגעתי אליה, לחצתי שוב על קומה רביעית, והופניתי בחזרה למעלית A... מישהו מתחיל לתפוס את הדפוס ?? מסתבר שיש כפתור נכים שאפשר ללחוץ עליו לפני מספר הקומה, מבדיקה שלי הוא לא ממש עשה משהו.
מה עשיתי לך אדון שוטר?
דוגמה נוספת, התרחשה בדרכי הביתה מהסופר (זה לקח נצח להגיע לשם), חציתי מעבר חציה בירוק, ומן הסתם לא הספקתי לדדה לצד השני, והרמזור התחלף לאדום. עוד ארבעה מטרים בודדים והייתי מגיע לחוף מבטחים, אבל הרמזור של המכוניות התחלף כבר לירוק, וGMC משטרתי שעברתי בדיוק מולו החליט לזרז אותי ולחץ בחוזקה על הגז, התקדם עד מרחק ליקוק ממני ונעצר. למה? זה לא גרם לי ללכת יותר מהר, כי אני לא מסוגל ללכת יותר מהר מזה! אז בשביל מה היית צריך להפחיד אותי? לא עברתי מספיק?
דברי נכתבו קצת בהלצה אבל זו אמת, אין התחשבות ואין נגישות אמיתית. אני חושב שהבנתם את הרעיון שמאחורי הפוסט הזה, פשוט תנו יד למי שצריך ואל תציקו למי שלא צריך (באופן כללי לא צריך להציק לאף אחד).
בעקבות הפוסט הקודם, החלטתי לבדוק את עוצמת פרסום הגרילה במימדים קטנים. כחלק מהכנת הבירה אנחנו עובדים על עיצוב לייבל, פקק ותוית לבקבוקים שלנו. הכנתי די מזמן גרסה מחוספסת לתוית, סתם כדי לראות מה אפשר לעשות, זו אינה גרסה סופית ולא קרובה אפילו לגרסה הסופית שבקרוב מאוד נסיים (אגב בעזרתו של האדם שעיצב את וודקה סטולי המקורי - אחד האנשים היותר מוכשרים שהכרתי מעולם). את אותו עיצוב זמני ולא חשוב, העליתי לחשבון הפייסבוק שלי ותייגתי כ30 חברים. ביחד עם התמונה צירפתי קישור לאחד הפוסטים להכנת בירה שכתבתי בעבר ובדקתי את ההשפעה בכניסות לבלוג. התוצאה מאוד מפתיעה, נכנסו יותר אנשים מתמונה אחת מאשר כל פרסום של פוסט חדש בפייסבוק באופן רגיל.
אני מניח שהאפקט הזה לא יהיה אותו הדבר אם אעשה זאת בכל פעם, לכן, סביר להניח שכדאי מדי פעם לנסות את מזלי בשיטה הזו.
אם אשכחך ירושלים - כנראה שאני גר בתל אביב
יש משהו מאוד שליו ועמוק בלילה, כשאתה מחובר למוניטורים, אינפוזיות ושאר צינורות. הזמן מאבד חשיבות, הלילה ארוך מאי פעם, חוסר הנוחות מתחלף להשלמה ואי וודאות. המחשבות נעשות איטיות יותר, עמוקות יותר, וממוקדות יותר. פתאום החיים מקבלים תפנית ואתה מתעורר למציאות שונה.
בעקבות הפוסט הקודם, החלטתי לבדוק את עוצמת פרסום הגרילה במימדים קטנים.
שלום לכולם, שמי שיקו, וזה הבלוג שלי...